חכמון אהרון בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, נתניה

פסק דין

1.העותרים ביקשו לחזור בהם מהעתירה (לאחר שהועדה שהוועדה הארצית בהחלטתה מיום 2.7.13 החליטה שלא לאשר את בקשת העותרת לשימוש חורג).

בנסיבות אלו בירור העתירה התייתר, כאשר העותרת הודיעה כי היא "שוקדת על הגשת עתירה לבג"ץ לבטל את ההחלטה".

העותרת סבורה כי העתירה התקבלה ברובה ולכן היא זכאית להוצאות.

לאור האמור לעיל, העתירה נמחקת ונותרה איפה במחלוקת, שאלת ההוצאות.

הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב לעניין זה כאשר כל צד סבור כי בנסיבות העניין הוא זה שזכאי להוצאות.

2. המשיבה טוענת כי מלכתחילה לא היה צורך בהגשתה של העתירה שכן הינה חסרת כל בסיס ומטרתה הייתה כנראה, "למשוך זמן" בהליכים פליליים המנוהלים כנגד העותרת בשל ניהול עסק ללא רישיון ומבלי שיש לה היתר בנייה להקמת תחנת מעבר למיון פסולת מאז 1998.

3.העותרת סבורה כי המשיבה התנהלה מולה בדרך "שערורייתית, לאורך כל השנים, שחייבה את הגשת העתירה. במשך שנים, המשיבה דרשה מהעותרת להמציא לה אישורים שלא נדרשים על פי הדין". עוד טענה העותרת כי המשיבה התעלמה מפסיקת בית המשפט העליון (עע"מ 1377/12)וכי כל אלו גרמו לעיכוב הרב בהליך הדיון בבקשה לשימוש חורג וגרמו נזק אדיר לעותרת.

העותרת הגישה בג"צ ביום 3.9.13 לבטל את החלטת המועצה הארצית ואילו הייתה פונה המשיבה במועד למועצה הארצית, עתירה זו היתה מתבררת לפני זמן רב ובלאו הכי לא היה נגרם עיכוב כזה גדול ונזק לעותרת.

5. בדרך כלל, יש רגלים לטענה, לפיה מקום בו נמחקת עתירה על ידי העותר לפני ברורה ובטרם ניתנה בה הכרעה, יישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד.

יחד עם זאת, זה הכלל אך לא בכל מקום בו חוזר בו עותר מההליך, יש לחייבו בהוצאות.

יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לנסיבותיו ולעובדות הרלוונטיות שבו, תוך בחינת הצידוק שהיה בהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל, ובין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש.

כך, למשל, במקרים בהם בעל דין חוזר בו מעתירה לאחר שבא על סיפוקו, אין הוא מחויב, על פי רוב, בהוצאות והמשיב אף עשוי להתחייב בהוצאותיו של העותר על פי האמות המידה שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217).

6. מצד שני, כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו, מבלי שזכה לסעד לו עתר, נקודת המוצא היא כי העותר הוא שיישא בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד, שכן יש בכך כדי להעיד, על פני הדברים, כי הגשת העתירה לא הייתה מוצדקת מלכתחילה.

מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ ([פורסם בנבו], 13.2.007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי ([פורסם בנבו], 8.11.2006)).

עצם העובדה כי עותרת מחקה עתירתה מבלי לקבל הסעד אותו ביקשה אינה מעיד בהכרח כי העתירה לא הייתה מוצדקת וכאמור, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו וליישם את אמות המידה הנזכרות תוך התאמה לנתוניו של כל מקרה.

7.במקרה דנן אין חולק כי הסעד העיקרי שהתבקש לא התקבל בפסק דין שכן המועצה הארצית סירבה לתת את ההיתר לשימוש חורג. מאידך במהלך הדיון הסתבר כי לכאורה לא כל דרישות המשיבה היו נחוצות.

מטבע הדברים איני נדרש עוד להכריע בטענות הצדדים ודברי האמורים נאמרים אך ורק על סמך התרשמותי לצורך הכרעה בשאלת ההוצאות.

מחד מדובר בהליך רישוי, שנמשך זמן רב מעבר למקובל עקב דרישות שונות ומשתנות שהציגה המשיבה לעותר.

מהחומר שבפני עולה, גם כי מחד הועדה או העיריה במשך שנים רבות, תומכים בקיומו של האתר, ואף מפנים קבלנים שבונים בעיר לשפוך בו פסולת ואף נותנים לו מעת לעת רישיונות והיתרים הנדרשים לצורך הפעלתו אך מאידך נוקטים בהליכים פלילים כנגד העותרת.